קליפת השמיעה (auditory cortex)

קליפת השמיעה העיקרית הוא האזור של המוח הגדול (צרברום) המשמש “מעבד ביולוגי” של אותות קול המציגים את עוצמת וגובה הצליל. במילים אחרות, מדובר בחלק במוח שאחראי על הקליטה והפענוח של האותות הקוליים המגיעים מהאוזניים.

אנטומיה ותפקוד לקוי

מבחינה אנטומית, קליפת השמיעה מהווה חלק מהאונה הטמפורלית שבמוח הגדול. אותות קול “נשמעים” כאשר הם מתקבלים ומעובדים על ידי קליפת המוח.

תפקוד לקוי של קליפת השמיעה העיקרית מוביל לאבדן וחוסר יכולת להכיר גירויי קול, אולם היכולת להגיב באופן ספונטני לצלילים נותרת בשלמותה. ככל הנראה זה נובע מעיבוד נתונים מחוץ לקליפת המוח המשנה בגזע המוח השמיעתי ובמוח התיכון.

ארגון הנוירונים (תאי העצב)

הקריטריונים הידועים והדומיננטיים של ארגון של תאי עצב בקליפת המוח השמיעתי הוא רגישותם לאותות על פי תדירותו של הצליל שהם מייצגים. מפה טונוטופית היא סדר הנוירונים לפי הרגישות לתדרים באזור מוגדר בקליפת המוח השמיעתי.

אזורים שמיעתיים

ישנם הרבה אזורים שמיעתיים, שניתן להבחין ביניהם מבחינה אנטומית. פעילויות ידועות של קליפת המוח השמיעתית הן: זיהוי והבחנה של “אובייקטים” שמיעתיים והצבת מחוללי צליל בחלל.

עיבוד של גירויי קול מרובים

מערכת השמיעה מקבלת גירויי קול מרובים בכל נקודה בסקאלת הזמן, ועליה לעבד את כולם סימולטנית. תפקידה של מערכת השמיעה הוא “לנקות” את האות באמצעות דיסקרימינציה של אות הצליל העיקרי מרעשי הרקע.

לדוגמא: שני אנשים מדברים בחווה. קול הדיבור הוא האות המרכזי וצלילים אחרים, כמו רוח נושבת, הם רעשי רקע. לפתע, מרכיב נוסף מעשיר את גלריית הצלילים: נשיפת נחש. בתוך שניות, סדר העדיפויות משתנה. נשיפת הנחש הופכת לאות המרכזי. כיצד זה נעשה? קיימות תאוריות, אך לא מספיק ראיות לביסוסן.

טרמינולוגיה (מינוח)

הטרמינולוגיה של קליפת המוח השמיעתי הראשונית בה נעשה כיום שימוש, מתייחסת לאזור שהוא קרוב מאוד לאזורי ברודמן (מפה של קליפת המוח) 41 ו-42. הוא ממוקם במחצית האחורית של ה- superior temporal gyrus והחריץ הרוחבי (lateral sulcus) כ- transverse temporal gyri.

המונח האנטומי של אזור זה הוא Heschl’s gyri. קיימים אזורים נוספים הקולטים ומעבדים אותות שמיעתיים באונות הקדמית והקודקודית.

דוגמא

כאשר כל כלי הנגינה של תזמורת סימפונית או להקת הג’אז ינגנו את אותו צליל, ייתכן שצופים רבים יהיו מנומנמים ולא ישימו לב שהצליל של כל כלי הנגינה זהה, אך האיכות של כל צליל שונה.

המוזיקאים בשתי הקבוצות ערניים לחלוטין (ברוב המקרים) ומבחינים שלכל תו יש את אותו צליל. הנוירונים של קליפת המוח השמיעתי מסוגלים לספק תגובה רלוונטית לצליל.