טינטון אידיופתי סובייקטיבי – מחקר פסיכו אקוסטי

טינטון יכול להיגרם ע”י רעש חזק. מחקר פסיכו אקוסטי סיפק התקדמות משמעותית בהבנה של טינטון אידיופתי (ממקור לא ידוע) סובייקטיבי (SIT).

הייזל (1977) הציג סקירה מצוינת של מחקר פסיכו אקוסטי. פלוטרופ (1953) והווארד (1955) עשו שימוש בצליל גירוי קצר ואחריו מרווח (אינטרוול) שקט, תוך שינוי עוצמת הגירוי מהסף עד ל-60 דציבל. הנבדק האזין ל- after tones ו/או לפעימות (במשך המרווח השקט). ה- after tones נקראו idio-tones, ולעיתים קרובות חפפו לאזור המסויים של אובדן השמיעה.

סלמיוואלי (1967) הדגים מופע של טינטון לאחר ירי אצל אנשי צבא. לואב וסמית (1967) והמפסטוק ואת’רלי (1970) השתמשו בפרצי צליל של רצועות שליש אוקטבה ב-110 דציבל וגרמו לטינטון לפרק זמן קצר (טינטון מושרה רעש). שינוי זמני של הסף הצביע על קשר טוב בין התדר של שינוי הסף המרבי והתדר של הגירוי המושרה.

וייגל (1928) הבחין כי טהורים צלילים ‘הכו’ כנגד הטינטון שלו עצמו. וורד ומרטין (1976) , בחקירת הקשר של טינטון עם צליל טהור לאודיוגרמה עם צליל טהור, הראו ‘פיקים’ של רגישות מוגברת שחפפו עם תדירות של טינטון עם צליל טהור.

מדידה פסיכו אקוסטי של טינטון קיים היא הכרחית. פאולר (1938 ) מדד טינטון באמצעות הליך של איזון עוצמה. מורטימר (1940) השתמש במקור תדירות משתנה כדי למדוד את גובה הצליל של הטינטון בחדר נקי מצלילים.

גודהיל (1952) השתמש ברשימה של 27 צלילים שונים שהיוו מבחן לזיהוי טינטון. מערכת ‘מותאמת’ היא הכרחית בחולים עם טינטון אידיופתי סובייקטיבי (SIT) . טינטון סינתיסייזר (מבצע סינתה של קולות) הוא כלי בעל ערך בעניין זה כיוון שהוא מאפשר זיהוי של הטינטון.

ריד (1960), גרהם וניובי (1962) ונודאר וגרהם (1965), חקרו את המאפיינים האקוסטיים באמצעות אודיומטר נקי תדרים. הם דיווחו על צליל גבוה יותר של טינטון בחולים עם אובדן שמיעה מסוג Sensorineural hearing loss SNHL)) בהשוואה ל-conductive deafness. זאת מלבד כמה מקרים של מחלת מנייר.

ריד לא מצא קורלציה בין תדר מרכזי; רוחב פס; חומרת טינטון; מקור הטינטון ו/או אבחון רפואי. המתאם החיובי היחידי קשור לרוחב הפס שנמדד ותיאור הטינטון בידי הנבדק.

דואק וריד, ב-1968, ניסו לבצע ‘התאמה’ של צליל טינטון באמצעות אודיומטר קליני, תוך שימוש בשיטה שתוארה על ידי יוספסון ב-1931. התאמת גובה הצליל ומדידה הוצגו כבעלי ערך אבחוני במחלת מנייר, שמיעה לקויה עקב זקנה (presbycusis) וטראומה אקוסטית.

Phono Cephalography (האזנה סיסטמתית, הגברה והקלטה של צלילים משני צידי הראש וחלליו. למשל: האף, צינור השמע החיצוני, או הלוע העליון) דווחו בהקשר לטינטון ויברטורי אובייקטיבי על ידי תיופיק ב 1974.

הייזל (1974) דיווח על שימוש בסינתיסייזר מוסיקלי להתאמה סובייקטיבית של טינטון חמור. אנליזה זו הראתה שכיחות גבוהה של צלילים מורכבים שנשמעו על ידי חולה הטנטון. סקירה מדעית בסיסית חיונית כדי לספק בסיס להבנת המורכבות והגיוון של התלונה על טינטון אידיופתי סובייקטיבי (SIT).

ה-Inicroneuroanatomy כפי שתואר על ידי ספונדלין (1956) ועל ידי לים (1969); הנוירואנטומיה (מבנה עצבי) של המערכת הכוכליאו-וסטיבולרית כפי שתואר בפירוט על ידי לאסיק (1968, 1971) ועל ידי ספונדלין וגאסיק (1963); אספקת דם של האוזן הפנימית כפי שתואר על ידי לים, לורנטה דה-נו (1933), קימורה ואח’, (1962 1970) וסוגה ושואו (1969).

האנטומיה של הכוכליאה (שבלול) והמסלולים הווסטיבולריים (שיווי המשקל) כפי שתוארו על ידי ספונדלין וגאסיק (1963), ווואר (1978), כולם מסייעים לקלינאי המנסה להבין מהו האתר (מקום) שנפגע כאשר יש תלונה על טינטון אידיופתי סובייקטיבי והניסיון לבסס את האבחנה הרפואית.

הפתופיזיולוגיה של מערכת השמיעה מבוססת על פיסיולוגיה ידועה של מערכות שווי המשקל וה-itlitlitory. היא מציעה בסיס להבנת שינויים פרספטואלים וסנסוריים בהתאם לפתולוגיה. הסימפטומים של טינטון, איבוד שמיעה וסחרחורות קשורים זה בזה.