אבחון וטיפול בטינטון סובייקטיבי אידיופתי (SIT)

התקדמות הטכנולוגיה הרפואית בעשורים האחרונים, הפכה את ההערכה האלקטרו-איבחונית לגבי תפקוד הכוכליאה (שבלול) והתפקוד הווסטיבולרי (שיווי משקל) לישימה.

במיוחד AEP כפי שתואר על ידי דייוויס (1976), ארן ולה-אילט (1968), סטאר ואקור (1975) סומר ופיינמסר (1967), מאפשרת הרחבת ההבנה של “שמיעה”.

אינדיקציה לחוסר תפקוד של השבלול

התלונה על ‘טינטון ‘ צריכה להיחשב כאינדיקציה לחוסר תפקוד של השבלול. ההשפעות של גירוי החשמלי של האוזן אצל חרשים עם שתל שבלול (CI) דווחו על ידי האוס (1976).

עבור טיפול בטינטון זה דווח על ידי קזאלס ואח’ (1977). ועל ידי האליאם והייזל (1976). וולטה הצליח בשנת 1800 לעורר “תחושת צליל” על ידי העברת זרם בין אלקטרודה (עשויה ספוג) דרך תעלת האוזן החיצונית אל אלקטרודה נוספת בצוואר.

פילד (1893) תאר גירוי חשמלי באוזן, שיוצר על מנת לדכא טינטון וכדי לשפר את השמיעה. יש לכך חשיבות לגביי האפקט של גירוי חשמלי של שתל השבלול ביחס לטינטון סובייקטיבי אידיופתי (ממקור לא ידוע).

תלונות נוירואוטולוגיות לגביי טינטון סובייקטיבי אידיופתי (SIT)

נהוג להחשיב תלונה על טינטון סובייקטיבי אידיופתי (אידיופתי=ממקור לא ידוע) כתלונה נוירואוטולוגית (נוירולוגית הקשורה למחלות האוזן). המכניזמים התיאורטיים של טינטון סובייקטיבי אידיופתי (SIT) רבים מכדי לתארם.

היישום האלקטרו-דיאגנוסי (אבחוני) להערכת תפקוד עצב מס’ שמונה לפיזיולוגיה ידועה של המערכת הכוכליארית-וסטיבולרית שיוביל את המטפל לקראת הבנה מדויקת ולאתר (המקום) שנפגע וקשור לתלונה על טינטון סובייקטיבי אידיופתי .

בקצרה, מנגנונים תיאורטים כאלה כוללים גירוי של אמצעי/גורמי תהודה פעילים בשבלול, כפי שהוצע על ידי הייזל, מערכת מרכזית שמיעתית עם אפקט משולב, כפי שהוצע על ידי שולמן (1979),

השלכה של גירוי מהפריפריה אל מערכת השמיעה המרכזית; רגישות מוגברת של השבלול בשל גירוי חיצוני שמייצר העתקה (תזוזה) של הממברנה הטקטוריאלית ביחס לתאי השיער, כפי שתואר על ידי דיוויס (1954),

ניתוק של תמיכת הגבול החיצוני של הממברנה הטקטוריאלית וכך ליצור מתח על תאי השיער , כפי שהוצע על ידי הילדינג (1953), שינויים בפונקציות ההפרשה והספיגה באוזן הפנימית , כפי שהיא משתקפת בתוכן האנדולימפה (הנוזל בתוך האוזן) ומחזור דם .

טיפול לטינטון באמצעות מיסוך

ניתן למסך טינטון על ידי רעש סביבתי. הייזל (1976) ציין כי היפוקרטס, שחי בערך 400 שנה לפני ספירת הנוצרים, ציין את ההשפעה של מיסוך. הוא כתב: “איך זה שזמזום באוזן מפסיק אם אחד משמיע קול? האם זה בגלל שצליל חזק יותר מוציא החוצה את הרעש של הצליל החלש?”

מאפיין זה של טינטון הוא הבסיס של הבדיקה המשמשת למדידת העצמה של מקרים בודדים. זה הוצע לראשונה על ידי פלדמן ב -1971 באוניברסיטת היידלברג שדיווח על מיסוך מאפיינים של טינטון ב-200 חולים שרובם עם אובדן שמיעה חושי-עצבי (sensorineural hearing loss).

השאלות או הנקודות שיש לתהות לגביהן בהקשר זה הן: (א) האם אפשר להסוות את התחושה הסובייקטיבית על ידי גירויים חיצוניים? (ב) אם כן, האם יש דפוס מיסוך ספציפי המתייחס לסוג של גירוי? (ג) האם דפוס זה חושף משהו לגביי הפתולוגיה שנמצאת מתחת? (ד) מערכת היחסים של מיסוך לתופעות של residual inhibition: כלומר, העלמת הטינטון לאחר חשיפה לגירוי ממסך.