בדיקת אודיומטריה לטיניטוס – מהלך הבדיקה וחשיבותה

מהי בדיקת אודיומטריה?

מטרת הבדיקה האודיומטרית היא למדוד את כושר או יכולת השמיעה. בדיקה זו חיונית עבור חולים הסובלים מטיניטוס. בדיקת אודיומטריה הכרחית גם אצל חולים הסובלים ממחלת מנייר, שבה אובדן שמיעה הנו אחד מארבעת הקריטריונים המרכזיים, ועבור חולים הסובלים מסחרחורת מסוג ורטיגו או דיזינס לצורך זיהוי מחלות מסוימות שקשורות לאוזן.

כיצד מתבצעת בדיקת אודיומטריה?

אודיומטר אוטומטי/ידני

אודיולוג יכול לבצע את בדיקת השמיעה על ידי אודיומטר אוטומטי או ידני.

עקרונות התהליך

עקרונות התהליך זהים: (I) המטופל מתבקש להסיר כל חפץ אישי כגון משקפיים, עגילים או מכשירי שמיעה. (II) הבוחן מסביר למטופל/ת על ההליך. (III) המטופל/ת מתבקש/ת להגיב לגירויים השמיעתיים ב”כן” או “לא” (בדרך כלל באמצעות כפתור מיוחד).

אוזניות באיכות גבוהה

אוזניות באיכות גבוהה מקובעות מעל האוזניים ולאחר מכן הבדיקה מתבצעת בכל אוזן. הדגמת הצליל לאוזניים מתחילה עם מבחן סף (ראו הסבר – בהמשך הדף).

סטימולציה (גירוי)

האודיולוג מבצע סטימולציה של כל אוזן על ידי קול של צליל טהור, בתדר של 1 קילו-הרץ, ברמות שונות של אנרגיה שנעות בין נמוך לגבוה וגבוה לנמוך. הפרוטוקול כולל חזרה של מספר פעמים על הסטימולציה במטרה לחשב את הסף הממוצע של החולה הספציפי וביצועיו במבחן.

סף סופי

בדיקת סף סופית צריכה להתבצע לאחר שבדיקת השמיעה הסתיימה. חריגה מהסף הבסיסי, מצביעה על כך ששגיאה שנעלמה מעיני הבוחן פוגמת בתוצאות המבחן. ההבדל המקסימאלי המותר בין שתי בדיקות הסף צריך להיות 10 דציבל או פחות. במקרה שההבדל עולה על 10 דציבל, יש לבצע בדיקה מחודשת.

מה הנתונים שמתקבלים בבדיקה?

בדיקת יכולת השמיעה באמצעות אודיומטר משמשת בדרך כלל כדי לאבחן את רמות השמיעה של המטופל ומציגה פרמטרים של סימטריה לעומת חוסר סימטריה, הולכה אוויר לעומת הולכה עצם, זיהוי של דיבור בכל אוזן והדינמיקה של רמת השמיעה לאורך זמן.

בדיקות אודיומטריה עשויות גם למדוד את היכולת להבחין בין עוצמות צליל שונות, זיהוי צלילים או להבחין בין דיבור לרעשי רקע. שתי הבדיקות הנוספות שניתן לבצע באמצעות אודיומטריה הן: (I) רפלקס אקוסטי. (II) בדיקת הדים קוכליאריים OAE) Otoacoustic Emission).

יש לציין שהשימוש באודיומטר הוא חלק חשוב בבדיקות השמיעה אולם לא מהווה את הפרמטר היחיד.

האם ייתכן שיפור ביכולת השמיעה?

קיימים מצבים שבהם ניתן לגלות שיפור בשמיעה בין בדיקה לבדיקה. דוגמאות: חולים לאחר טראומה אקוסטית חריפה, דלקת אוזניים שטופלה, סטפדקטומי (ניתוח להחלפת עצם הארכובה באוזן) שמבוצע אצל הסובלים מאוטוסקלרוזיס או אצל חולים עם מחלת מנייר שקיבלו טיפול יעיל להפחתת כמות הנוזלים באוזן הפנימית.

אודיומטריה לסובלים מטיניטוס

בדיקת אודיומטריה יכולה לשרת חולים הסובלים מטיניטוס בשתי דרכים נוספות: (1) זיהוי רמת ותדר הטיניטוס – הליך ההתאמה יכול לעזור בזיהוי התדר (ביחידות הרץ) והרמה (דציבלים) של הטיניטוס בהשוואה לצליל שמוצג דרך אוזניות של האודיומטר.

(2) רמת המסקביליות (maskability) של הטיניטוס – אודיולוג יכול להשתמש במכשיר אודיומטר כדי לבדוק המסקביליות (רמת המיסוך) של הטיניטוס באמצעות גירוי האוזניים עם צלילים שונים.

בדיקת שמיעה

השימוש באודיוגרם הינו חלק חשוב, אך לא הפרמטר היחיד.

סף יכולת השמיעה (ATH)

הפרמטר הבסיסי להערכת יכולת השמיעה הוא הגדרת סף שמיעה. כלומר, קביעת הרמה המינימלית של צליל טהור הנדרש על מנת שאדם עם יכולת שמיעה ממוצעת יוכל לשמוע ללא נוכחות של צליל אחר.

סיכוני רעש

פרמטר זה עשוי להשתנות אצל אותו מטופל בטווח של עד 5 דציבלים ממבחן למבחן, אולם זה כלי נוסף ושימושי במעקב אחר מפגעי רעש פוטנציאליים כתוצאה מחשיפה לרעש.

היסטוריה רפואית

השלב הראשון בבדיקת שמיעה הוא קבלת מידע על ההיסטוריה הרפואית של המטופל. חשיבות ההיסטוריה הרפואית נובעת מכך שבנוסף להיבטים האודיטוריים (שמיעתיים), ישנם גם מצבים בריאותיים אחרים, אשר עשויים להיות רלוונטיים לאובדן השמיעה שזוהה על ידי בדיקת אודיומטריה.

אובדן שמיעה

אובדן השמיעה מתרחש לרוב באופן דו צדדי (שתי האוזניים). עם זאת, וריאציות בכל אוזן הן ממצא אפשרי אצל חולים רבים. שעווה (צרומן) בתעלת האוזן החיצונית, יכולה גם לגרום לאובדן שמיעה מדומה (pseudo hearing loss), ולכן יש יש לבדוק את האוזן כדי לראות האם ניתן להבחין בעור התוף. כיום, מומלץ לעשות זאת בסיוע מיקרוסקופ ולא בשטיפה על ידי מזרק.

אוטוסקופיה (בדיקת האוזן)

בדיקת אוטוסקופיה מתבצעת לפני האודיומטריה על מנת לאבחן את מצבו הפיזי של עור התוף: נזק מכאני שעלול להפחית מעבר של קול לשבלול האוזן (כוכליאה), זיהום או צלקות.

רמת הדיוק בבדיקת שמיעה

הדיוק של בדיקת שמיעה יכול להיות מושפע מ-4 גורמים עיקריים:

1. מגבלות טכניות – הדיוק המרבי של התדירות או רמת השמיעה שניתן להשיג באמצעות הטכנולוגיה הנוכחית.

2. השפעת הלמידה – המטופל משתמש במבחן שנעשה על האוזן הראשונה, כחוויה לימודית שעוזרת לשפר את ביצועיו באיתור הסף. התוצאה היא ביצועים טובים יותר בפעם השנייה (ובאוזן השנייה), ומסקנה מוטעה כי השמיעה באוזן השנייה טובה יותר.

3. התאמת אוזניות – הבדלים במיקום האוזניות עלולים להיות אחראים לשונות בזיהוי של הסף.

4. רעשי רקע – רעשים סביבתיים עלולים להשפיע על תוצאות של בדיקות השמיעה. במערכות תוצרת בית הבדיקה נעשית בחדר שאינו אטום לקול. בדיקה כזו נפגמת בשל “זיהום אקוסטי” ובמילים אחרות: קולות חיצוניים המשפיעים על הבדיקה.

בדיקות אודיומטריה – מקור נוסף לשגיאה

אמינות החולה

מקור נוסף לשגיאה בבדיקות אודיומטריה הוא שהן סובייקטיביות ותלויות באמינות המטופל. חולים שאיבדו את שפיותם, רגשנות, חולים עם הפרעה נפשית, נבדקים המעוניינים בפיצויים מחברות ביטוח (במודע או שלא במודע) וחולים שיש להם רווח משני (חיילים שלא רוצים לשרת ביחידה הצבאית למשל), הן דוגמאות לחשיבות של שיתוף הפעולה מצד הנבדק.

שיתוף פעולה עם בדיקת השמיעה

במידה והחולה אינו יכול או אינו רוצה לשתף פעולה עם בדיקת השמיעה תיתכן אבחנה מוטעית. הפרוטוקול, אשר תואר לעיל, מאפשר להשוות את סף השמיעה של אדם שעבר בדיקת שמיעה עם ערך ייחוס בטווח של התדרים של אוקטבה.

הייצוג הגרפי של נתונים אלה יוצר אודיוגראמה של מטופל ספציפי עם שמיעה נורמלית או אובדן שמיעה בתדרים שונים, סימטריים או אסימטריים.